" דיברה תורה כלשון בני אדם " מיום חתימת המקרא וקבלתו ככתב קודש , עמדו מתרגמיו ופרשניו בפני בעיית משמעות הלשון , והיא לא חדלה להזין את הוויכוחים בין חכמי הדת , החל בפילון האלכסנדרוני וכלה בפילוסופים היהודיים בימי הביניים . ידועה המחלוקת בין הרמב " ן לרמב " ם בעניין פרשנות תרגום אונקלוס ודעותיהם 15 בדבר היות האל לא גופני ולא חומרי על אף גילויי ההאנשה שבמקרא . המהר " ל נוטל חלק בוויכוח הזה ומצדד בדעתו של הרמב " ן , אך מדגיש שלמעשה "בעיית " גילויי ההאנשה אינה בעיה . הוא אינו שולל את האפשרות לתת הסבר אלגורי לסיפורי המקרא המזמינים לעבור מן המוחשי למופשט , אך יחד עם זה הוא טוען שהתורה לא הייתה נוקטת סגנון מעורפל או כיוונים שגויים העלולים להביא לידי זלזול בסוגיה הבסיסית של משמעות האלוהי . אכן , הביטויים המציינים את האלוהי , תוארי עצם או תוארי פעולה , אינם מלמדים בשום אופן על האלוהות עצמה אלא על יחסנו כלפיה . הביטויים הללו , המושרשים בתפיסת האדם , מנוסחים לפי התפיסה המקורית לגמרי על פי היכולת האנושית לקלוט את המוחלט , ובלשונו : 14 תפארת ישראל , פרק סד . 15 מורה נבוכים : א כז-כח , מוז ; ג , ח . ...
אל הספר