סימם תקווה מטאפיזית כיוצרת התרבות הפיזית אלו שהתלוו אלי עד כאן במסע המפותל ובדרכים העקלקלות המובילות , לדעתי , לגן-העדן או לגיהנום ולמעבר ביניהם , בוודאי יסכימו שהאמונה בקיומו של עולם שמעבר לחיים הנוכחיים , מהווה צורך קיומי , המפיח תקווה שלמעשינו בעולם הזה יש תוחלת ומשמעות נצחית . טענתי היא כי תרבויות וחברות היו מתקשות לחנך את חבריהן לסכן את חייהם במעשים נשגבים והירואיים עבור האנושות או אפילו עבור משפחתם או קהילתם , אילו היו מתקיימים בתחושה שחייהם יסתיימו בחידלון ובריקבון . קל להבין שבחברות הנתונות בסכנה קיומית , החינוך לאמונה ש'יש חיים אחר המוות' הוא חיוני . קשה יותר להבחין בכך בחברות שלוות החיות בתחושת ביטחון יחסי . אולם גם דפוסי תרבות בחברות כאלו עוצבו למעשה בכח התקווה או האיום בגורלו של האדם לאחר מותו . בספרו 'אם יש גן-עדן' שם רון לשם את המשפט הבא בפי מפקדו של זיתלאווי , חייל שנהרג בלבנון : "זיתלאווי כבר לא יפנטז על גן-עדן ' . חיילים לא נשלחים לגהנום לעולם' הוא תמיד היה מסביר , ואני הייתי מודה שיש בזה משהו מעודד . " ה ' עידוד ' הזה 'שיש גן-עדן' מתקבל בקלות על הדעת כשמדובר בחיילים ה...
אל הספר