פרק שלישי : מסגפמת לגן-ע דן הדוניסטי כשם שהדרך לגן-העדן רצופה דיבורים מפחידים על גיהנום , כך הדרך לפרישות מינית רצופה בעיסוק אינטנסיבי במיניות . עיסוק זה , אינטנסיבי ואובססיבי , נותר בחותמה של הנצרות בעולם שחולן , תמונת הראי המדויקת שלה . המרכזיות של המיניות יוצרת מעין תנועת מטוטלת הנעה בין דיכויה האובססיבי לביטויה האובססיבי ' . מישל פוקו כבר תיאר את המהלך הזה כמהלך שבו נותר על כנו הדיבור האינטנסיבי , המפקח על מיניותו של הפרט ; תפקיד הפיקוח עבר מן הכומר , שתפקידו לדכא את המיניות , אל המטפל הפסיכולוגי , שכפי שאנחנו למדים מן המסורת הפרוידיאנית , רואה במיניות קיום שחובה לבטאו , כדרך להילחם במחלות הנפש . תנועת המטוטלת הזו מחליפה את כיוון השיח ומעבירה אותנו מן הפואמה של דנטה לפואמה אחרת , לפואמה האפית של ג'ון מילטון 'גןהעדן האבוד . ' אם דנטה התרכז בגיהנום שאחרי החיים , הרי שמילטון קורא מחדש את סיפור גן-העדן של הבריאה . ההיסטוריון כריסטופר היל רואה בקריאה זו של מילטון את תחילת היפוך המטוטלת מן הדיכוי אל הביטוי . המטרה המוצהרת של הפואמה היא תיאודיציאה , צידוק האל , אך למרות זאת רואה אותה היל ...
אל הספר