ג . הדיכאון : הנוער - "מעמיק לתוך האפס הגמור" - אוגוסט 1956 יותר מכול , הדיכאון הוא בעטיו של הנוער . הוא עילת העילות לכישלונו של החזון . הנוער , ליתר דיוק הנוער העירוני , הוא ורק הוא אשם בכל הרעות החולות שפקדו את החברה . לא 'הירידה , ' לא השחיתות , לא הספסרות , לא להג העיתונות והבלי הספרות הם מחולליו העיקריים . הנוער הוא כולו שלילה ; כל מה שיש בו הוא : מזמוטים , ארוטיות , ריקודים צמודים בשניים שמגבירים את ההפקרות . רק ריקנות ואינטימיות יש בו . הנוער חולה , וחולה אפילו במחלה קשה או ממארת , כי הוא רק רוצה מסיבות , פורקן , אינטימיות ו"לבושי צבעונין . " הנוער נטש את הערכים הבריאים החיוביים : לאומיות קולקטיבית , ריקודי עם , שירים עבריים , לבוש חאקי וקיבוץ . הוא בגד בכל אלו והדביק את עצמו בנגעים ממאירים כמו ריקודי טנגו , ואלס , פורקן רגשי , אורות עמומים , ומה לא . המאות הרבות ואפילו האלפים הרבים "המתהלכים ברחובות במלבושי אמנים ובתסרוקת אמנים , " לא מקרב האמנים יצאו , אלא מן השכבה העירונית העליונה . והנורא מכול הוא שתופעה זו "לא פסחה גם על צעירי הקיבוצים . " ועוד יש מספר רב של שמות נרדפים לתו...
אל הספר