ג . תקילות מיסודו של בית המקדש בהקדמה לספר זה עמדנו על כך שבעולם המודרני התפילה היא הביטוי העיקרי לאמונתו של האדם הדתי , וכי הדבר נכון הן לגבי היהודי המאמין שחייו מלווים בקיום מצוות והלכות לרוב , הן בחייהם של מאמינים שאינם יהודים אשר דתותיהם מכירות פחות מצוות מאשר הדת היהודית . לא תמיד היה הדבר כך . בעולם העתיק תפסו מעשים דתיים אחרים את המקום המרכזי בהתנהגות הדתית . בין אלה יש למנות הקרבת קרבנות , צומות וסיגופים , עלייה לרגל של יחידים וטקסי מסע של רבים אל המקום הקדוש ועוד כיוצא בהם . בדרך כלל לא ניצבה התפילה במרכז המעשה הדתי , ולעיתים היא שמשה מעין מלווה לאותם מעשים . הדבר נכון בעולמן של רוב הדתות העתיקות ושל הדת הישראלית בכלל זה . בית המקדש הראשון וכמוהו הבית השני , היו ראש לכל מקומות פולחן שבמרכזו הקרבת קרבנות מן החי ומן הצומח ( ומעט מן הדומם : מים ומלח . ( מעשי הקרבנות היו קודם כל עניינם של כוהני המקדש , ומקומם של "האזרחים" שאינם כוהנים במקדש היה מוגבל ומצומצם . ההתנהגות הדתית של האדם מחוץ למקדש כללה מעשים אחרים ובהם צומות , נדרים , עלייה לרגל , לימוד תורד , וכמובן קיום המצוות , אך ...
אל הספר