פרק 6 התפילה המהר"ל חוזר אל מקורותיה האותנטיים ביותר של המסורת היהודית , ומגלה את שתי הפנים של התפילה , פנים שהטשטשו ללא הכר במהלך ניתוחיהם של התיאולוגים הפילוסופים . בראש ובראשונה הוא מזכיר , בהסתמך על מדרשי התלמוד , כי התפילה איננה זכות שניתנה לאדם לבדו , מכיוון שגם אלוהים בעצמו מתפלל . לאחר מכן הוא משיב למונח "תפילה" את משמעותו האטימולוגית המקורית : התפילה היא מחשבה מכוונת . להתפלל , פירושו לשפוט ; ולשפוט פירושו לחשוב . אולם ההבדל בין המחשבה לתפילה , נעוץ בכך שהתפילה היא כל בולה רצון , שאיפה . התפילה היא תכנית מובהקת , מאחר והיא חדלה להתקיים מרגע שהשיגה את מטרתה " . האדם המתפלל הינו אם כן האדם השואף , האדם היוצא לדרך , המכוון עצמו מלמטה למעלה . זהו האדם המתגעגע , אותו מדרבנת תשוקה מכלה ובו דוחק צורך מייסר . מכל הדרכים בהן יכול האדם להתקרב לאלוהים , התפילה היא האופיינית ביותר למהותו , היות והיא משמרת את טהרתו של מה שאינו יכול להיות אלא בגדר התקרבות . במידה מסויימת התפילה תמיד מכופפת את האדם לאחור , מקערת אותו , מחייבת אותו לעמוד על חסך גורלי , על חסרונו של דבר מה שיש בו מרעד הבדידות ...
אל הספר