תגובה רונן לייבמן נעלב בשם המדיום . נעלב וחש צורך לחנך אחרי שיעור קצר בהיסטוריה ( או , אם נדייק , הצבעה על כך שהיא קיימת , ( הוא מלין על התצוגה המוזאלית הבלתי הולמת של וידיאו ארט בארץ . הערה לגיטימית ונכונה במידה רבה , אך ההמשך מעיד על מה בדיוק לייבמן מתרעם , הכבוד נפגע . הכבוד של וידיאו ארט כאמגות . העלבון הוא ללגיטימציה של המדיום כעוד דאנר אמנותי . של הוידיאו כ ארט צריך שיהיה כאן סדר , תנאי צפייה נוחים ומעל לכל - תחושה מחיאלית חמימה ומעשירה . עמדה כוו היא טיפוסית לאמנים המעונינים לבצר את מעמדם בתוך עולם האמנות ולייצר אמנות וידיאו שעולם זה הוא הקשרה העיקרי . זהו ניסיון לבנות היררכיה של טעם ולומר מה גבוה , אמנותי ונאצל יותר ומה סתמי , לא ראוי ו טלוויזיה קהילתית" מידי . אבל מה לעשות שהוידיאו ( כמו הצילום לפניו ) אינו בנה הממזר של האמנות הזקוק ללגיטימציה שלה . הוידיאו הוא בנה הלגיטימי של הטלוויזיה . הטלוויזיה היא המקור של הוידיאו ארט - מדיום משודר , הטרוגני , שמוזיאון בלבד איננו יכול להכיל . וככזה הוא מחויב לקהל רחב יותר , הקהל שרואה טלוויזיה . נוצרת התחושה שבעיני לייבמן המקור ההיסטורי ל...
אל הספר