השלושה־עשר

השלושה עשר א סיכומי השנתיים שחלפו מאז הקונגרס הי"ב הם כה עגומים , שרבים בשורו תינו חושבים , שעצם עריכת הסך הכול הזה הוא מעשה לא פאטריוטי . מחשבה זו היא אחת מאותות הזמן : היא מצביעה על היעדר האמונה בכוחה ובכוח העמידה של כל התנועה , שבה היתד . חדורה כל המדיניות הרשמית של הציונות במשך השנתיים הללו ; על חוסר האמון , שבו חדורות ההצעות החדשניות , שהוגשו עתה לקונגרס הי"ג ובצידן פקודה — לחתום עליהן ללא ערעור . עלינו לאשר שוב , בגאווה עמוקה , שאין אנו שייכים לאסכ 1 לה זו . אנו מאמינים בכוחותיה הפנימיים של התנועה ; אנו מאמינים בכך , שיש בכוחה של תנועה זו לשאת , בלא להירתע , כשלונות ואכזבות הרבה , למצוא בשורותיה שלה , הן את עוצמת המרפא והן את מרפאיה האישיים ; וכן מאמינים אנו , כי לשם כך , קודם כל , יש לכנות את הכישלון — כישלון , ואת האכזבה — אכזבה . סך הכול שלנו לגבי השנתיים — עגום . הוא עצוב מכול , כמובן , בארץ ישראל עצמה . נכון , הצדק דורש להכיר בכך , שדווקא ב"חזית" זו מנת האשמה , שחלה על עסקנינו , היא פחותה בהרבה מזו שחלה על התנאים החיצוניים . משטר מינהלי משפיל ומשחית , מצד אחד , זרם דל של ה...  אל הספר