מבוא במאמרו הקלאסי "כהן ונביא" מגדיר אחד העם את תכונותיהם של נציגי שני המעמדות החשובים בעם ישראל . הנביא הוא הוגה-דעות ומתווה דרך , בעל "כוח מקורי , " המסור כל-כולו לרעיון אחר ויחיד . "בעל צד אחד , " ואינו מכיר בכל אידיאל אחר העלול להסיטו מנתיבו . איש-אמת ואיש-קצוות , וממילא אינו נוטה לפשרה . והיפוכו בכהן , שכל-עצמו שליחו הוא של הנביא , נושא-כליו להגשים את תורתו . אין בו מעוז האמונה היוקדת , ואין העיקרון של "יקוב הדין את ההר" מקובל עליו . הוא שואף לכונן " הרמוניה כללית , " ומתוך כך עליו להתחשב בכוחות הפועלים בשטח . הוא נכון להשלים עם תנאי ההווה , וממילא נוטה הוא להרכין ראשו לפני הכרח החיים . אין הוא נושא עיניו אל " מה שצריך להיות , " אלא סומך ידיו רק על "מה שאפשר להיות . " הוא איננו מתקומם על המציאות , אלא מדבר בשמה . מכוח הגדרה זו לעולם לא יימנה הכהן עם בני-הענקים בחברה האנושית . מאבקיו של זאב זיבוטינסקי למען תקומת עמו העידו עליו שהוא נמנה עם גדולי הנביאים במחנה הציוני , וכל שמעיין במשנתו יודע , שהוא היה נביא לא רק לשעתו ולדורו , אלא שהוא חולל שינוי-ערכין והשאיר אחריו מורשת שתעמוד לדו...
אל הספר