אפליה כל הזמן , אבל כשאמרת זאת , הדחף הראשון שלי היה להגן על אימא . כאן התקשתה המטופלת בתחילה לקבל את המשמעות הרגשית של דבריה . במובאה הבאה לא מוכן המטופל להכיר בתוכן הרגשי של דבריו : מ . זכותר לעשות מה שאתה עושה . לא אכפת לי . רק חסוד ממני את כל הקשקושים האלה על רצונך לעזור . אינך צריך ... אבל אתה לא רוצה , וזה עניין אחר . תר . אתה כועס עלי מאוד ברגע זה . מ . לא , אני לא כועס , יש לך כל הזכות ... כשהתרפיסט משתמש בשיקוף אין הוא מתייחס למסגרת ההתייחסות הפנימית שלו עצמו , אלא אך ורק לביטוי הרגשי של המטופל . בדוגמה האחרונה שיקף התרפיסט את כעסו של המטופל במקום להגיב על הטענה שאינו רוצה לעזור . הוא כמובן גם לא חלק על טענה זו . היו לדעתו עובדות מספיקות שהוכיחו את ההפך , אך הוא סבר כי אם יצביע עליהן ברגע זה יזיק הדבר למהלך הטיפול , כי הנושא שעל הפרק לא היה העובדות היבשות אלא כעסו של המטופל . הוא היה מוכן להתמודד עם כעס זה , גם אם המטופל עצמו עדיין לא היה מוכן לכך . מאוחר יותר , כשהמטופל כבר היה מסוגל לקבל את דברי המטפל ולבחון את כעסו , נזכר גם בהזדמנויות הרבות שבהן עזר לו התרפיסט , והחל להבין...
אל הספר