פרדה מתי תגובותי כתרפיסט באמת עוזרות למטופל ? זוהי הסוגיה המרכזית שנדון בה בפרק זה . ברצוני לבררה ביתר פירוט עכשיו , ולהתמקד בבעיות הפרדה - בעיות שעלינו , התרפיסטים , להתמודד עמן כה תכופות . הצורך להיפרד לתמיד ממישהו אהוב שהלך לעולמו הוא ללא ספק אחת הטרגדיות הקשות ביותר של החיים . אנשים רבים מגיעים לטיפול כדי שנעזור להם להתאבל , להתמודד עם צערם ולהפיק את המיטב ממה שנותר בחייהם . באופן כללי אנו יודעים מה לעשות . עלינו להאזין למטופל בשתיקה , להתייחס בכבוד לפחדיו - וכך לאפשר לו להגיע לקתרזיס ; עלינו להניח לו לדבר כל עוד הוא חש צורך בכך , עד שיפרוק את מה שעל לבו . חוץ מהתרפיסט אין עכשיו שום אדם שהוא יכול לשפוך לפניו את לבו . האחרים שקועים בצערם הם , או עסוקים בהתמודדות עם חיי היום יום . וכך אנו נעשים לכומר מוודה או לכותל מערבי . אנו נותרים עם המטופל , החייב להתמודד עם אבדנו של ארם יקר לו , ולהשלים את הפרדה הסופית שאין חזרה ממנה . בעדינות אנו משתדלים לכוונו חזרה אל החיים , אל מה שנותר לו עריץ , ושראוי לחיות ולהיאבק למענו .
אל הספר