בירושלים ובכפר עותנאי . אין ספק שיחידות של שני הלגיונות חנו גם בקיסריה , בירת הפרובינקיה . בנוסף לכך הוקמו שני מחנות בשתי נקודות אסטראטגיות , בדרום מזרח — במצדה , ולאחר זמן , בחברון ובעין גדי — ובצפון מזרח , בתחומי בית שאן . משאר העדויות שפירטנו לעיל מתברר שחיל המצב הרומי היה נייד . הרומאים העדיפו להפעיל את הצבא המקומי מתוך בסיסיו הקבועים למשימות שונות במקומות שונים ברחבי הפרובינקיה , על פי צרכי השעה המיידיים . בעתות רגיעה , כשחיל המצב לא היה גדול ביותר , העדיפו הרומאים לרכז את כוחותיהם במספר מצומצם של מחנות קבע , ומתוכם הפעילו את יחידותיהם על פי הצרכים . על כן , גם בסוגיית פריסת הצבא הרומי , אין כל רמז שהצבא הידק את לחצו סביב נתיניו היהודים . אי שקט בפרובינקיית יודיאה בשנים 132-70 העדויות לחיכוכים בין הרומאים ובין האוכלוסיה היהודית בתקופה שבין שתי המרידות , בשנים , 132-70 הן , לדעת חוקרים , משני סוגים . סוג העדויות הראשון הוא מקורות ספרותיים וארכיאולוגיים מגוונים , אשר נתפרשו כעדויות לפעילות צבאית רומית נגד האוכלוסיה היהודית המרדנית . הסוג השני הם מקורות חז"ל , המתארים , כביכול , אי ...
אל הספר