ההוויה . חזות היפה מפיקה בו דבקות אל האמת והטוב — בו בעצמו , באדם האהוב , באחרים . אם יש מה שמחבב אדם על האלים ומקרבו אל האלמוות , הריהו בהולדה זו ( מש . ( 212 A . 3 מעבר לתאווה בדבריו על ארוס נזקק אפלטון , יותר מבבל נושא אחר , ללשון של מיתוס ושירה . מקצת מן השפע הבלתי נדלה הבאנו כמעט כלשונו ; פירוש יתר מסתכן בטריביאליות . אולם בנוסף על הקושי הפסיכולוגי , שבו נגענו בתחילת הפרק , מעמידנו אפלטון לפני בעיית ההנגדה המוחלטת כמעט של אהבה גופנית ורוחנית . הנגדה זו הטביעה , כידוע , את חותמה על התרבות המערבית , בעיקר בהשפעת הנצרות . תשוקות הגוף זוהו עם כוחות הטומאה — עד למפנה שחל בראשית המאה שלנו . לא מעט בזכות משנתו של פרויד הבינו שוב , שמה שפועל "בגופי כל בעלי החיים ... ידו בכל מעשי אנוש . " כוחות איתנים , שהורחקו והורחקו במשך דורות , פרצו החוצה . שחרור היסוד הטבעי שבאדם מהמחנק של רגשות אשם אמור היה לתרום לאיחוי הקרע שבין הגוף לרוח ובין המודע לבלתי מודע שבנפש , לאינטגרציה של האישיות , לשלימות רבה יותר של האדם . אין למעט מחשיבות המפנה ההוא ומזכות אלה שחוללוהו . אולם נוכח ההתפתחות שחלה מאז נשאל...
אל הספר