ג . "פיחותם" של איסורי השבות במשך הזמן , עם הגדרתו המלאה של המושג "מלאכה , " הכלול ב"לא תעשה כל מלאכה , " והעמדתו על ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן , חדרה התפיסה , שאין איסור מלאכה בשבת מן התורה חל אלא על המלאכות המובהקות , הכלולות ב"לא תעשה כל מלאכה , " ושחייבים עליהן מיתה או קרבן . ואילו המלאכות שאין חייבים עליהן סקילה , כרת או חטאת ושאינן כלולות בכתוב זה , אין איסורן אלא מדברי סופרים . שיטה זו באה לידי ביטוי בדברי ר' חייא בירושלמי עירובין פ"ג ה"ד , כא ע"א , פסחים פ"ו ה"ב , לג ע"ב : דמר = ) אמר < ר' יונתן קומי רבי חייא רבה ... לוקין על תחומי שבת דבר תורה . א"ל רבי חייה רבה : והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת י כלומר , אין בשבת אזהרות שחייבים עליהן מלקות או שהעובר עליהן ביטל מצוות עשה בלבד . בעקבות שיטה זו הוגדרו כל העבודות , שהיו מקובלות בעם כאסורות בשבת ושאינן יכולות להיכלל באבות המלאכה או בתולדותיהן — אף אם נלמדו או הוסמכו על הכתובים — כאסורות מדרבנן בלבד . בעקבות התבססותה של תפיסה זו , עם "פיחותם" של השבותים לאיסורים דרבנן , נתפקפק תוקפם של השבותים וחלה התרופפות בשמירתם . על רקע זה יש לראות...
אל הספר