הסתם גם עולה מספר האירועים שאוכלוסייה זו יוזמת ( מפגיני גוש אמונים אפילו נסעו בכיוון "הפוך . (! " ממצא חשוב מזה היה מה שקרה - או בעצם מה שלא קרה - בערים הבינוניות . כאן נמצאה יציבות בשיעור המחאה ( כ , ( 20 % שפירושה למעשה ירידה ענקית יחסית בהתחשב בדבר שמספר התושבים בערים אלו עלה עלייה תלולה בהשוואה לשתי היחידות הגיאוגרפיות האחרות בטבלה . בערים ובקריות הללו התגוררו ב 1950 רק 30 % מאוכלוסיית ישראל , ואילו באמצע שנות השמונים התגוררו בהן יותר מ ! 609 ' 0 היציבות בתדירות המחאה במקומות אלו פירושה למעשה ירידה ריאלית של כ 50 % > בהתחשב במגמת הגידול באוכלוסייה . ולהפך , מחצית אוכלוסיית המדינה שהתרכזה בשלוש הערים הגדולות הצטמצמה עד לכדי רבע , ולכן יציבות המחאה ( באחוזים ) בערים אלו פירושה למעשה עלייה ניכרת . כיצד נסביר זאת ? ראשית , כפי שצוין , השלטון המרכזי הרבה לשמש כתובת למחאה ; למרות ניצול המדיה להעברת מסרים מרחוק , המחאה מול הכנסת יעילה יותר מאספה בכיכר העיירה בצפון או בדרום הארץ . שנית , העלייה הדרמתית במספר המכוניות הפרטיות בשני העשורים האחרונים אפשרה למפגינים רבים יותר לנסוע למרחקים ...
אל הספר