הנה כי כן , על-אף ניגודי יסוד ביניהם בכל הקשור לאופי משטרה של החברה - לא קיבלו קרשנשטינר ודיואי את ההבחנה אשר רווחה בקרב חינוכאים ומחנכים באותה עת , בין 'הגשמת האני' ו'החינוך הטבעי' לבין השאיפה ל'קנין חיצוני עליון' ו'יעילות חברתית' כתנאי להתפתחות טבעית . לשון אחר , ההפרדה העיונית והמעשית בין הפדגוגיה האינדיבידואלית לפדגוגיה הסוציאלית נתפסה על-ידי שניהם כמוטעית . ייתכן ומקורה של תפיסה דומה אצל השניים הוא בכך ששניהם לא התרכזו רק בחשיבה הפדגוגית מדעית , אלא שהגותם זו היתה נדבך מרכזי בתפיסתם את מהות החברה וייעודה . שאלה זו של הגשמה אישית תוך שאיפה לבנות חברה מוסרית בדרך מקורית מאפיינת , כפי שיוברר במהלך הדברים , גם את לבטיו של זרם העובדים בחינוך כתנועה חינוכית המשרתת חברה בהתהוותה . עקרונות המתודה כמחשבת החינוך הפרוגרסיבי יישובה של סתירה אפשרית זו בין הפדגוגיה האינדיבידואלית לפדגוגיה הסוציאלית , נתן למעשה תשובה מקובלת לדמות ה'תוצר האנושי' של תהליך ההתחנכות לפי משנת החינוך הפרוגרסיבי . דימוי האדם הפסיבי , המסתגל לדפוסי חברה קיימים ובלתי משתנים , הוחלף בדמות חדשה של אדם , השואף לבנות חברה בע...
אל הספר