ה . תקופת האמוראים — התלמוד הירושלמי יסודות של המשכיות וחידוש , שהצבענו עליהם במפעלם הרוחני של התנאים , מצויים גם ביצירתם של חכמי ארץ ישראל בתקופת התלמוד . חתימת המשנה שיוותה ליצירה זו , לפחות בדיעבד , מעמד של קורפוס משפטי , ובכך נעשתה המשנה לטקסט הנלמד והנחקר בבית המדרש על כל פרטיו ודקדוקיו . ביסודם של שני התלמודים שבידינו , הבבלי והירושלמי , מונחים פירות חקירה ממושכת זו של האמוראים . חכמי המאה השלישית והרביעית בארץ ישראל ( והמאה החמישית בבבל ) לא הניחו אפילו מלה סתומה אחת כמשנה שלא ניסו לפרשה , ואין צריך לומר שבקשו להוסיף הבהרות וגדרים להלכות המשנה , שהוצעו כה לעתים בקיצור נמרץ . ואולם אין לראות ביצירות אלה ספרות פרשנית גרידא , כפי שעולה מן היריעה הרחבה הנפרשת לנגד עינינו בספרות התלמוד ; ובכך השוני המהותי שבין ספרות ההלכה של התנאים לזו של האמוראים . בה במידה שהמשנה מנוסחת בקפדנות ובפסקנות , תוך המנעות מסטיות לנושאים אחרים כתחום ההלכה ( וכל שכן בתחום האגדה , ( הרי היצירה התלמודית מצטיינת כהיפוכו של דבר — כשרון אסוציאטיווי מפותח ומשוכלל המצליח לגרור לתוך דיון הלכתי מעיקרו גם יסודות של ...
אל הספר