א . תיחום היצירה לתקופותיה היצירה הרוחנית ספרותית שצמחה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד הפכה לנכסי צאן ברזל של האומה היהודית ותרבותה . שלא כגורל היצירה' היהודית מימי הבית השני — שבחלקה נשתקעו ערכיה בספרות התנאים והאמוראים , בחלקה אבדה , בחלקה נתגלתה באקראי ובחלקה נשתמרה רק בזכות העניין שגילתה הכנסיה הנוצרית — הרי יצירותיהם של התנאים והאמוראים : המשנה והתוספתא , מדרשי ההלכה והאגדה , התרגומים והתלמוד הירושלמי — כל אלה נעשו לא רק ליצירות חביבות על ציבור הלומדים במרוצת השנים , אלא ליסודות חשובים ומכריעים בקביעת דפוסי חיים יהודיים לדורות . דא עקא תיחום התהוותה ועריכתה של יצירה זו בגבולות זמן ( תקופת המשנה והתלמוד ) ומקום ( ארץ ישראל ) מעורר מספר קשיים . ראשית , אין לדבר על עריכתו של ספר כמו המשנה , או כל אחד מן המדרשים , כפי שהיינו מתארים עריכתו של ספר בימינו . מסתבר כי עריכתה של המשנה , דרך משל , המיוחסת לרבי יהודה הנשיא סמוך לשנת 220 לספירה , אינה אלא סיום תהליך מתמשך של העברת מסורות קדומות , על פרושיהם ומסקנותיהן הזוכות להארות מחודשות מדי דור , עד לשלב של קביעת מסגרת ונוסח סופיים . לפי...
אל הספר