היסטוריוגרפיה כהבנה עצמית וכיצירת זהות : מ"חוכמת ישראל" עד היום שולמית וולקוב לזכר העבר היה תמיד תפקיד מרכזי בהכרתם העצמית של היהודים . הטקסטים המכוננים של היהדות , טקסי היומיום ומנהגי החגים היהודיים עשירים בהתייחסויות לאירועי העבר . נוסחה מקודשת של תולדות עם ישראל מופיעה בתנ"ך . היא מוזכרת בכל שנה ובמשך כל השנה בקריאה המסורתית בפרשיותיו , נרמזת בתפילה ומאוזכרת באופנים שונים – מילוליים וסימבוליים כאחד – בטקסי ימי חול וחג . "סדר הפסח" הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לדגש ששמה היהדות בשימור זכרם של אירועי מפתח בעברו של עם ישראל , בשינונם , ואפילו בחינוך להזדהות של ממש עם מי שחוו אותם בפועל . תפיסת הקיום היהודי לדורותיו והוויית הקהילה המדומיינת של עם ישראל לאורך ציר הזמן היו ועודם מרכיבים חיוניים בזהות היהודית . עם ישראל משמר בדרכים שונות זיכרון היסטורי קיבוצי עתיר אירועים ורב השלכות . על רקע זה מעניינת ביותר חולשתה היחסית של ההיסטוריוגרפיה היהודית . למעשה , לא קיימת מסורת היסטוריוגרפית רציפה במארג התרבות היהודית . למן חתימת המקרא ועד השליש האחרון של המאה ה18– נכתבו ( ונקראו ) רק חיבורים היסט...
אל הספר