כבוד האדם בפסיקת בית המשפט העליון בשנים הראשונות לאחר חקיקת חוק היסוד ( 1998-1992 ) חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו , אשר נחקק בשנת , 1992 קבע ( בסעיף 2 בו ) כי "אין פוגעים בחייו , בגופו , או בכבודו של האדם באשר הוא אדם , " ו ( בסעיף 4 בו ) כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו , על גופו ועל כבודו . " כפי שצוין קודם , חקיקת החוק פתחה פתח לשפע של כתיבה משפטית אקדמית בדבר משמעויותיו , כמו גם לשפע של התייחסות שיפוטית לסוגיית הכבוד . בשנים הראשונות לאחר חקיקת החוק הרבה בית המשפט העליון לבחון את הקשרים בין כבוד האדם ובין חופש הביטוי , חופש התנועה , חופש ההפגנה והאסיפה , חופש המצפון , האמונה , הדת והפולחן , הזכות לשוויון , זכות השביתה , זכויות עצורים , כבוד המת על היבטיו השונים , הזכות למות בכבוד , והזכות להורות . בהלכת גנימאת ( שעניינה מעצר עד תום ההליכים בגין גניבת מכוניות ) קבע ברק כי חוק היסוד החדש שינה את מעמדן הנורמטיבי של זכויות האדם בישראל , וכי עתה יש לקרוא כל חוק כמי שתכליתו להגשים את זכויות האדם ( בש"פ 537 / 95 גנימאת נ' מ"י , פ"ד מ"ט . ( 355 ( 3 ) עוד קבע ברק כי עיקר השפעתו של החוק על ההליך...
אל הספר