מקורות המים של יישובי הנגב בתקופה הנבטית , הרומית והביזאנטית ריכב ( בוני ) רובין מברא באזור הצחיח מוגבלים היקף היישוב ותפרוסתו על ידי כמות המים הזמינה הדרושה לקיום היישוב . בנגב מקורות המים הטבעיים , היינו המעיינות , מעטים , ספיקתם זעומה ותפרוסתם אינה נוחה להתפתחות יישוב ' . גם הופעת הגשמים בנגב היא אקראית ובלתי אחידה במרחב ובזמן . לפיכך , קיומו של מערך יישובי בנגב היה תלוי תמיד ביכולתם של התושבים לאסוף מים , להובילם ולאגרם בכמות שתספיק לקיומם . בנגב החלו לאגור מים כבר בתקופת הברזל , ואחד מטיפוסי בורות המים — בור מים חפור אנכית , בדרך כלל בעל מיתאר מעוגל _ומדופן באבני גוויל — מיוחס לתקופה זו . י עם הופעתם של הנבטים בנגב השתכללו מאוד שיטות אגירת המים והונח יסוד להתפתחות טכנולוגית הקשורה באגירת מים ובהספקתם . התפתחות טכנולוגית זו היתה הבסיס להתרחבות היישוב בנגב ולפריחתו במרחב שבין חלוצה בצפון ומישור הרוח בדרום ובין ממשית במזרח לניצנה במערב , שהגיעה לשיאה במאות החמישית-השביעית לספירה ( איור . ( 1
אל הספר