שירי "שמחת עניים" של נתן אלתרמן הדוגמה המובהקת ביותר ביצירה הישראלית העברית של העת החדשה לרומנטיזציה של המוסכמה בדבר דבקות נצח בזוגיות טוטלית היא ללא ספק קובץ שירי "שמחת עניים" של נתן אלתרמן . שירי "שמחת עניים" הם שירי ה"זר , " המת , שמותו הפך אותו נכרי לעולם החיים , אך הנה הוא שב לביתו כנגד כל הסיכויים וכנגד כל הכללים המבדילים ומנתקים את המת מן החיים . אלה שיריו של האיש שאהבתו , געגועיו וקנאתו לרעייתו החיה חזקים אף מן המוות עצמו , והם משיבים אותו מעולם הדומה . בלהט תשוקתו הוא חוזר אל פני האדמה , אך כיוון שאינו יכול לשוב ולחיות חיים של ממש , הוא מסתפק בקיום לא קיום של מוות בחיים . כיוון שאינו יכול להצטרף אל רעייתו בתוך ביתה , הוא מסתפק בקיום שכל כולו מארב לאישה שלו מבעד לחלון ביתה , כמו עיט , כמו חולד , ועיניו היוקדות נעוצות בנשמתה , כלות ומכלות . כיוון שאינו יכול לגעת בה ולהיראות לעיניה , הוא דואג לכך שנוכחותו השקופה , הסמויה מעין אנוש , תהיה תמיד בנשמתה : באכילתה , בשנתה , בפגישותיה עם אחרים . הוא דואג לכך שגם בפרטים היום יומיים הזעירים ביותר של חייה , כמו "נפץ הטיח" ו"חרוק הרצפה בלי...
אל הספר