פרק שני האם ניתן להצדיק העדפה לאומית ? ברוב המדינות דנים חוקי הגירה הן בכניסה והן בהתאזרחות . שלילת זכות הכניסה היא המחסום הראשון שמדינה מציבה בפני המבקשים להגר אליה . מי שכבר נכנס למדינה , נהנה במידה מסוימת מזכויות ויתרונות כתושב , גם אם לא מזכויות מלאות כאזרח : בעיקר לא מחסינות בפני גירוש , הזכות לכניסה קבועה למדינה והזכות להשתתפות הפוליטית . במקרים רבים , כפי שנראה בהמשך , כניסה למדינה היא תנאי מוקדם לקבלת אזרחות , מאחר שזו מותנית בתקופת תושבות בשטח המדינה . הרשאתה של כניסה זו או שלילתה היא בסמכותה של כל מדינה , בהתאם לחוקי ההגירה שלה . דיון בשאלת ההגירה מנקודת מבט מוסרית ליברלית , חייב להתחיל באתגר העיקרי שמציבה מדיניות ההגירה לליברליזם האוניברסליסטי : יצירת העדפה . זו מתנגשת לכאורה עם הדרישה לחוסר פניות , לנייטרליות , אשר מאפיינת את הליברליזם האינדיווידואליסטי . האזרחות מעניקה לבעליה טווח רחב יותר של זכויות מאשר ללא אזרחים , ומתירה להעדיף את חברי הקבוצה ( האזרחים ) על פני זרים . בכך היא מהווה מגבלה על יישום נורמות אוניברסליות , המתייחסות לכל בני האדם באופן שווה , ללא תלות בחברותם ...
אל הספר