היסטוריוגרפיה וזיכרון : מקרה לטרון תש"ח בהשוואה לחוקרי העבר , שפר גורלו של ההיסטוריון המודרני : גודש המידע והחשיפה המרבית - שתי תופעות אופייניות לתקופתנו - מאפשרות לחוקרים נגישות למקורות רבים ומגוונים , שבעבר היו הממסדים למיניהם שומרים בקנאות בארכיוניהם ומצרים את רגלי ההיסטוריונים המבקשים לפענח את מסתוריהם . אך ספק אם בעקבות זאת גדלה השפעתם של ההיסטוריונים על תובנת העבר של הציבור הרחב . היחס שבין הכתיבה ההיסטורית האקדמית , המבקשת להתבסס על מחקר חסר פניות , באותה מידה שאדם מסוגל להיות חסר פניות , ומושתתת על מסד תיעודי אמין , לבין הזיכרון הקולקטיבי - כלומר תמונת המציאות כפי שהיא מצטיירת בדמיונם של אנשים ברגע נתון , ומשקפת את רוח הזמן , הדגשי התקופה , אידיאולוגיות וצרכים חברתיים , יחס זה יעמוד במוקד מאמר זה . טענתי היא , שבד בבד עם התרחבות תחומי המחקר ההיסטורי , גידול ציבור החוקרים העוסקים בהיסטוריה , השתפרות אמצעי המחקר ועזריו , מאבדת ההיסטוריוגרפיה האקדמית את השפעתה - אף באותה מידה מוגבלת שהיתר . לה בעבר - בעיצוב תמונת העבר שחקוקה בדמיון הציבורי . אני גורסת שהזיכרון הקולקטיבי איננו מעוצ...
אל הספר