הקדמה אילו נדרשתי להגדיר במלה את הדימוי העצמי של מנהיגי התנועה הציונית ופעיליה , ובמיוחד אלה הקשורים בתנועת העבודה , הייתי בוחרת במושג "מהפכנים . " הגדרה זו באה להתוות מה שנראה לי כגרעין שבגרעין בראייה של בני אותו דור את עצמם ובהתייחסותם למציאות שעמה התמודדו . הדימוי העצמי של מהפכנים , או , כפי שהם מן הסתם היו קוראים לו , הדחף המהפכני שהפעימם , היה מקור לאיסורים והיתרים , אך התאפיין בעיקר באקטיביזם כדרך חיים . זו היתה החוליה המקשרת שבין התכנים הלאומיים של השקפת עולמם , ובין התכנים החברתיים . הדחף המהפכני הניעם לחפש דרך הגשמה משותפת לשני האלמנטים , הסוציאליסטי והלאומי . אי ההשלמה עם המציאות הקיימת וקריאת התיגר עליה היו הן ביסוד תביעתם לשינוי מעמדו של העם היהודי בין העמים , הן ביסוד תביעתם להפיכת סדרי חברה , עליונים למטה ותחתונים למעלה , בעולם בכלל . במהפכנים , ראו עצמם פטורים ממוסכמות למיניהן . נמצאו ביניהם אף כאלה שראו בעקרונות המוסר של החברה הקיימת - כבלים שנועדו להנציח את סדר העולם הקיים . ועל אלה השימוש בכוח היה מקובל כאמצעי בלתי נמנע במהלך השינוי המבוקש : מי שיש לו - מבקש למנוע את ...
אל הספר