פרק תשיעי / מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות שני עקרונות שהצבענו עליהם בפרקים הקודמים : אחדותו של התהליך המשפטי , שאינו ניתן להפרדה ולחלוקה בין סמכויות שונות , ואחריותו הקיבוצית של העם ( במשמעות הלוקלית ובמשמעות הרחבה של המונח ) על קיום המשפט והחוק , משתקפים ממקרים ומדינים הכרוכים בביצוע גזרי דין מוות במקרא . נפנה תחילה לניתוח המקרים המסופרים . א . מקרים המשמשים כתקדים בשני מקרים , המתוארים כתקדימים שמהם נתהוו דינים , נוטלת העדה כולה חלק בביצוע גזר דין המוות , כפי שנתפרש על פי ה : ' בסיפור על נוקב שם ה' ( ויק' כד , ( 23-10 , ובסיפור על מקושש העצים בשבת ( במד' טו . ( 36-35 , בסיפור על ריב שנתרחש במחנה בין איש מצרי , בן אשה ישראלית , ובין איש ישראלי , שבמהלכו נקב בן האשה הישראלית את השם ( ויק' כד , ( 23-10 הביאו את המקלל אל משה , כי לא ידעו כיצד לנהוג בו "ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה "' ( פס' ' . ( 12 על פי ההוראות שניתנו למשה מפי ה' הוצא המקלל אל מחוץ למחנה ורגמו אותו באבן ( פס' . ( 23 לא כאן המקום להכריע אם המקרה שתואר משקף מסורת היסטורית קדומה , או שמלכתחילה נוצר כדי לשמש תקדים להס...
אל הספר