ד . סיכום בעולם העתיק המילה לא הייתה ייחודית לישראל . מקורות מקראיים וחוץ מקראיים מעידים על קיומה בקרב עמי הסביבה בתקופה המקראית , ובשיעור מצומצם יותר בתקופה ההלניסטית רומית . רק אצל היהודים מלו את הזכרים ביום השמיני ללידה , בעוד שברוב התרבויות הידועות לנו , שמלו בהן את הזכרים , היו מלים את המתבגרים או את העומדים להינשא . הטעם שהתורה נתנה למילה הוא שהמילה משמשת כאות ברית שכרת ה' עם אברהם ועם זרעו אחריו עד עולם . לאחר שאברהם קיבל עליו את המילה , נהגו כך הדורות הבאים כמעט ללא הפסק , פרט לתקופת הנדודים במדבר . ידוע לנו מן המקרא שנהגו לכרות את העורלה בצור , וכן ידוע שגם אשה ( צפורה ) מלה את בנה . אין לנו מידע נוסף מהמקרא על המילה , ולא ידוע לנו אם עשו טקס פומבי . לפי חז"ל מוטלת אחריות המילה על האב , אך גם האם הייתה דואגת למילת בניה . מי שלא מל אותו אביו , אחריות המילה חלה עליו . בית דין , במקום שהיה קיים והייתה לו הסמכות , היה דואג למילת הקטן שלא נימול . עקרונית היה רשאי כל אדם למול , אלא שהיו גם מוהלים מומחים " ) אומנים" או "גוזרים . ( " נראה שמעמדו החברתי של המוהל בבבל היה נמוך יחסית , ...
אל הספר