ד . ראשית התמורה במאה השמונה עשרה הסתמנה תמורה בחכרה היהודית במקצת מארצות אירופה , ובפרט בגרמניה . בין השאר , ניכרה התרופפות בשמירת המצוות , והנמכת המחיצות בין יהודים לנוכרים . בתקופה זאת אף התרבו המרות הדת ; ואולם , חלק ניכר מן המומרים 42 הונעו על ידי שיקולים חברתיים וכלכליים , ולא מתוך שיכנוע דתי . תמורות אלו הביאו מקצת מחכמי ישראל לבחינה מחודשת של אפיונו ההלכתי של המומר . ביטוי מאלף להתייחסות כזאת מצוי אצל רבי יעקב עמרן . באחת מתשובותיו הוא דן ביהודי , שאיים להתנצר אם לא יקבל מקרוביו סכום כסף גדול . השאלה היתה , אם קיימת חובה להציל אדם כזה מהתנצרות . הרב עמדן כתב , שלכאורה ניתן להסיק זאת מן ההלכות הנוגעות לחובת הצלת מומר הנמצא בסכנת חיים או בשבי . כלפי מינים , אפיקורסים ומשומדים נקבע שאין להצילם , אלא אדרבה "מורידין ולא מעליך . ואולם , טוען היעב"ץ , אין להחיל דין זה על ימינו , שכן כבר בתקופות קדומות המומרים : לא עביד אלא לפנים & , מן השפה ולחוץ , [ לתאוות הממון , דודאי לבו לשמים , ולא הוי מומר באמת להתחייב מיתה בבית דין . וכך הן רובן של הממירים : מפני תאוותן הן עושין , יודעין בעבודה...
אל הספר