לערב ביניהם אלא אם יאות "להשכיר להם" את רשותו . תפיסה זאת מבוטאת מפורשות בתוספתא ( מהד' ליברמן , עירובין , פרק ה' הלכה : ( 18 ישראל המחלל את השבת בפרהסיא , אין צריך = ] אינו יכול ] לבטל רשות . וישראל שאינו מחלל את השבת בפרהסיא , צריך לבטל רשות . ישראל נותן רשות ומבטל רשות ; ובגוי - עד שישכיר . העובדה , שישראל מחלל שבת בפרהסיא אינו יכול לבטל רשות , וכדי לכונן עירוב חייבים לשכור ממנו את רשותו , משמעה שדינו כגוי . אמנם , קיימת מחלוקת אמוראית באשר להיקף תחולת הקביעה המייחסת למחלל שבת בפרהסיא מעמד של "גוי . " לפי רב נחמן בר יצחק , קביעה זאת מתייחסת רק לענייני עירובין , ואין להסיק מכך לגבי מעמדו הכללי בעיני ההלכה . אולם לפי רב אשי , תחולת קביעה זאת היא כללית , שכן היא נובעת מעמדה תנאית שלפיה מחלל שבת בפרהסיא כמוהו כעובד עבודה זרה . לפי פרשנות זאת , שניהם נחשבים כמומרים לכל התורה כולה . עמדה זאת עולה בקנה אחד עם קביעת הירושלמי "מומר בגילוי פנים הרי הוא כעכו"ם לכל דבר . " מניסוח הסיומת של הסוגיה : " אלמא עבודה זרה ושבת כי הדדי נינהו ; שמע מינה , " נראה שעמדתו של רב אשי נתקבלה להלכה . פרשנות סב...
אל הספר