אפיגראפיה ופליאוגראפיה כפי שצוין בפתח פרק זה , בתקופה האיובית חלה מהפכה משמעותית ביותר בתולדות התפתחותו של הכתב הערבי . לאחר כחמש מאות שנה של שימוש בכתב הכופי , ההייראטי , מופיע כתב חדש ושונה לחלוטין . אמנם , הכתב הכופי לא שמר על אופיו המאופק המוכר מהמאה הד ככיפת הסלע , הכתובת הפאטמית מן המאה הי"א במסגד אלאקצא מראה שכתב זה זכה לתוספות קישוטיות , בין בסיומות של האותיות בעזרת זלזלים , עלים וכוכבים , ובין ביסודות אחרים . גם האותיות עצמן שינו מעט מכיוונן . אולם ביסודה נשארה הכתיבה צמודה לחוקיות האותיות הניצבות — כלומר האותיות הארוכות לקו הבסיס , והסגירה המרובעת כמעט של האותיות הקצרות " . הכתב החדש המופיע בתקופה האיוכית הוא הכתב הנסח'י , שנכנס לשימוש במאה הי"ב ואומץ במהירות רבה . הוא הלך והשתלט והפך באופן ברור לכתב המועדף במקום הכתב הכופי . הדברים אמורים בכתב המונומנטאלי של כתובות על גבי מבנים , כתובות בעלות מסר היסטורי או דתי , וגם בכתובות קישוטיות , לצורך המשחק באמנות הכתב והיעד החשוב של האפיגראפיה כגורם קישוטי . להבדיל מן הכתב הכופי מהווה הכתב הנסח'י רצף של שורות כעלות קצביות עיטורית , ה...
אל הספר