סיכום גם בשיאה של ממלכת הצלבנים לא נעשתה ירושלים — ואף לא יכלה להיות — דגם כנסייתי או פרימאטיה אידיאלית . מהמבנה העתיק של הפטריארכיה נותר זיכרון בלבד . מה שקשר בין המכנה הישן והחדש היה קיומם של ארבעה מטרופוליטאנים . האופי של המשרות וההיירארכיה שלהן זכו לאינטרפרטציה מחודשת . התואר ומשרת הפטריארך פורשו כשווים לפרימאט . הבישופים המטרופוליטאניים על פי הדגם המזרחי הומרו כארכיבישופות מטרופוליטאנית על פי הדגם המערבי . ירושלים לא היתה כנסיית דגם , אולם שימשה תקדים נוסף . בארץ הקודש תחת שלטון הצלבנים הוכיחה האפיפיורות שהאפיפיור הוא הבישוף העליון , הכוהן הגדול , ביחס לפטריארכים האחרים . לו לבדו ניתנה הזכות והאחריות 'לנטוש ולנתוץ , להאביד ולהרוס , לבנות ולנטוע' ' לשנות גבולות , להקים קהילות , לרומם בישופויות ולחלקן מחדש . הדבר בא לידי ביטוי נוקב עוד יותר בימי ממלכת הצלבנים השנייה , כאשר הפטריארך הפך גם ללגאט אפיפיורי , והאפיפיור עצמו הרבה להתערב בארגון הכנסייתי ואף יזם העברות של בישופים מארץ ישראל לאירופה . עם נפילת ממלכת הצלבנים בשנת 1291 הקיץ הקץ , למעשה , על קיומה של פטריארכיית ירושלים כפרימאט...
אל הספר