התענית בימיו של ר' תנחומא ( מעשה . ( 25 בלשון הסיפור בבראשית רבא נאמר "גזר תעניתא יום קדמיי ויום תניין ויום תליתיי ולא נחת מטרא על ודרש להון . " לשון זו עולה בקנה אחד עם ההבחנה דלעיל , שדרשה המנותקת מסדר התענית הפורמליי תשתמש בלשון הצעה זו דווקא . אך הוורסיה בויקרא רבא שונה : "גזר תעניתא פעם ראשונה ושנייה ולא ירדו גשמים בשלישית על דרש אמר להון . " כאן הדרשה היא חלק מן התענית עצמה . ניתן לומר שהלשון הראשונה ( בראשית רבה ) מנוסחת בצורה מקורית יותר לעומת השנייה ( ויקרא רבה , ( המעובדת . אך אם נימנע מלבכר לשון מסורת אחת על פני חברתה , ניתן להציע שבלשון שנייה זו הושגר הביטוי הרווח שהוראתו קשורה לדרשות בציבור בכלל - "עאל ודרש , " במקום הביטוי הספציפי יותר המתאר דרשה כחלק מתענית ציבור - "כד הוה נפיק . " מבנה בכמה דרשות אנחנו מוצאים ביטויים קבועים בהם פותח הדרשן את 22 דבריו . יש לראות במונחים "בניי" ו"אחינן" פנייה פורמולרית אל השומעים , ואין לפרשם כרמז לתוכן הדרשה או למגמתה . דפוס זה קיים כבר בדרשות המצוטטות במשנה ובתוספתא . אין לראות במונחים אלה פניות של קירבה וניחום הפותחות דברי פיוס ושידול ...
אל הספר