כתוצאה מכך נחשפה מחלוקת עקרונית על סוג מסוים של צרות או אסונות ציבוריים . יש הסוברים שבנסיבות המפורטות , בגלל מיידיות הסכנה , מתריעין בלי לחכות ליום שני או חמישי , ולכן מתריעין על הצרה " לצעקה" אפילו בשבת . לעומתם , יש המסיקים מחומרת המצב שאין כלל חובה של תענית לנמצאים בסכנה , ומתריעין רק אם יש צורך פונקציונלי , " לעזרה" בלבד . הבחנה זו של ר' יוסי בין "עזרה" ל"צעקה" משקפת דעה לגבי יעילותה של תענית הציבור " . מתריעין לצעקה" - היינו הכרזת תענית ציבור - אינה אכסיומטית , ואינה חלק בל יינתק של התגובה הראויה לצרת הכלל . ר' יוסי מבחין בין "עזרה" ל"צעקה" כשהוא בא ומדגיש שקיום תענית על הציבור " ) מתריעין ( " מותנה בכך שלא יפגע בציבור הנתון בסכנה . בדעה זו קיימת מידה של פחת בכוחה של התענית . התענית אינה הכרחית בפתרון הצרה של הציבור . הרי לנו סנונית ראשונה לגישה רחבה הרבה יותר , שתעסיק אותנו בהמשך העיון . אחת המגמות של חכמים בענייני תעניות צ בור היא לראות במעשי התענית ובהלכותיה מסגרת חיצונית בלבד . משמעותה , ולכן גם יעילותה , תיקבע רק אם תמולא בתוכן של תשובת הלב ושינוי המעשה . לכן הסממנים הריטואל...
אל הספר