הוא מדגיש , כי המכתבים מגיעים בסופו של דבר לתעודתם . מ"ד שוב מוסר , בראשית שנות השמונים , כי עברו כחדשים ער שקיבל מרומניה תשובה למכתבו הדחוף . אילבוים מציין , בסוף שנות השמונים , כי רק אחת לשבועים ניתן היה לשלוח מכתב מצפת . מסתבר שסכנה מיוחדת נשקפה , לעתים , לדברי הדואר לא מצד הנהלת הדואר התורכית , כי אם רוקא מצר יהודי . עתון "המגיד" משנת 887 ו מדווח על מעשיו של נוכל יהודי בבירות : "ויש לו כוח הרשאה מהממונים לקחת מעל הדואר בבירות את כל המכתבים הבאים לאנשי עיר צפת , יען כי ער הזמן האחרון לא היתה בכאן דואר מקומי וגם עתה לא יבול הדואר להביא מכתבים אשר כסף בתוכם . וזה הנובל מקבל המכתבים ושולח אותם להממונים והוא והם עושים מה שלבם חפץ . הוא יפתח כל מכתב הבא ירשום / אף אם לא נשלח על שמו , ואם שטרות מאחת הממלכות או המחאות מאדוד הבנקים בתוכו , הוא לוקח אותן ושולח לצפת בנכיון וגרעון כמה שירצה . ואם לא נמצא במכתב רק רובל אחד או שנים אז בעל המכתב נקי מהם ועור כותב על המכתב לגבות מבעליו כפי אשר ישית עליו . " הכלכלה הרקע הכלכלי לגידולה של צפת במאה הט"ו היה איתן , והיא אכן היתה מרכז כלכלי חשוב ועמדה ...
אל הספר