גידול הצאן " במדברות ובחורשים" בימי הכנענים היה גידול הצאן נהוג בכל חלקי ארץ כנען , משום שהאוכלוסייה החקלאית של הארץ היתה אז מצומצמת , והתרכזה בעיקר במישורים , בעמקים וברמות , שתנאי אקלימם הוא ים תיכוני . אולם , עם תהליך ההתנחלות של בני ישראל , והתפשטותם ממרכזם בהרים , ובמיוחד בהרי יהודה ושומרון , הפריע גידול הצאן לעבודת האדמה , כי הצאן היה משמיד לא רק את עשב השדה , אלא משחית גם את תבואת השדה ואת הנטיעות והאילנות . עקב כך , נוצרו חיכוכים בין מגדלי הצאן לבין עובדי האדמה . בימי בית שני ובתקופת המשנה , חל אף איסור מוחלט על גידול בהמה דקה בכל שטחי המזרע בארץ . בבא קמא פ"ז מ"ז נאמר : "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל , אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל . " לדעת א' גולאק , האיסור על גידול בהמה דקה בכל ארץ ישראל חל לפני חורבן בית שני , ובדור שאחרי החורבן , כשהצטמצמה עבודת האדמה , הגבילו את האיסור למקומות יישוב בלבד . הוא מציין כי ההלכות על הרועים ומגדלי הבהמה הדקה באו להעמיד סייג להתפשטות הנומאדיות בארץ , וכנגד רוח המרד שהיתה כרוכה בה . אך הותר לגדל צאן בקרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי , ...
אל הספר