היהודים בירושלים מעדויות שונות עולה כי בתקופה הביזנטית לא היו היהודים רשאים כלל להתגורר בירושלים ואף לא לבקר בה , זולת יום אחד בשנה - בתשעה באב . לא נותר להם אלא להתקרב אליה , להשקיף עליה ממרחק , ולבכות את גורלה וגורלם . הנוסע מבורדו סיפר על עלייתם לרגל של היהודים להר הבית . לדבריו הם מקוננים במקום על חורבן בית-המקדש , קורעים את בגדיהם , ולאחר מכן יורדים בצער מן האתר וחוזרים למקומותיהם . הירונימוס תיאר בסוף המאה הרביעית את קשייהם וצערם של היהודים הנאלצים לקנות בכסף את הרשות לבכות את חורבן עיר קודשם ומקדשם : ' עד עצם היום הזה נאסר עליהם להיכנס לירושלים , לבד מאשר לשם אבל ... ביום אשר נכבשה ירושלים , יכול אתה לראות בהיאסף עם אבלים . נשים מעוותות דמות , זקנים עוטי סחבות , המעידים בגופם ובלבושם על זעם האדון עליהם . ' הירונימוס לא הסתיר את שמחתו למראה צרת היהודים - שהוא הגדירם 'המון אומללים ' - שלנגד עיניהם ניצב 'סד העינויים [ הצלב ] של האדון המתנוצץ [ מעל ירושלים , [ ומקום תחייתו של ישו , [ כנסיית הקבר ] נוגע בקרני האור ... גם מהר הזיתים זורח נס הצלב ... [ ובאותה שעה ] מתאבל העם האומלל הזה...
אל הספר