ח . מקווה אחד המוסרות הציבוריים החשובים בירושלים היה בית המרחץ " ) חמאם , ( " שסיפק שירותים לכל תושבי העיר - מוסלמים , נוצרים ויהודים כאחד . היתה , כמובן , הפרדה בימי הרחצה בין נשים לגברים , אך בתוך כל קבוצה לא היו כל הגבלות על ההשתתפות . ואולם מתעודות בית הדין מן המאה הט"ז עולה , כי גם בתוך השוויון הזה היתה קיימת אפליה כלפי היהודים : הבלן אשר חילק מגבות למתרחצים היה ננזף לעתים על שלא הקפיד על נקיונן והגיש לרוחצים המוסלמים העירוניים מגבות פגומות "כמו לפלאחים וליהודים . " כמו כן היתה קיימת תקנה משפילה שחייבה את היהודים לענוד פעמון לצווארם כדי שצלצולו יתריע על כניסתם לבית המרחץ . אולם בכל אלה לא היה כדי להרתיע את היהודים , שהמשיכו להזדקק לשירותי בית המרחץ - כמוהם כשאר תושבי העיר . והנה , מתעודה משנת 1760 עולה , כי במועד מסוים קודם לכן יצרו היהודים מציאות מיוחדת באחד מבתי המרחץ העיקריים של ירושלים , "חמאם אל עין , " שהיה ממוקם קרוב לשכונת מגוריהם ולכן שימש אותם יותר מאחרים . הם הקימו שם "מקווה" משלהם , שבו קיימו גברים ונשים את מנהגי הטהרה היהודיים על פי מסורתם . אלא שחוץ מן הטירדה שנגרמה ...
אל הספר