ההיבט המדיני : זהותו העצמית של ישראל והיחס בינו לבין העמים שמסביבו ישראל כישות נבדלת על פי הנחות המוצא של מחבר ספר שופטים מהווה ישראל מלכתחילה ישות לאומית אחידה , נבדלת מן העמים שסביבה . ישראל מתייחד בהיותו בעל עבר לאומי משותף — יציאת מצרים וכיבוש הארץ בהנהגת יהושע ; בעל ארץ משלו , שבה כבר התנחלו שבטיו השונים ; ובהתחייבו לעבוד את ה , ' המוציאו ממצרים , לבדו ( שופטים ב יב , ( כפי שעבדוהו אבותיו בימי יהושע ובימי הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע ( ב ז . ( מיהו " ישראל ! " ואילו המציאות ההיסטורית המשתקפת מן ההערכה היא , שישראל — לא זו בלבד שלא התייחד מן העמים שסביבו בתחום עבודת האלוהים , אלא אף התמכר לעבודת אלוהיהם ( שופטים ב יא-יג , יט ; ח לג ; ועוד ;( שהארץ , בגבולותיה המתוארים בספר יהושע , לא היתה נחלתו הלאומית העצמאית ; ושעברו הלאומי הקצר נשתכח ממנו סמוך להתנחלותו . ממילא מתעוררות השאלות מיהו אפוא "ישראל" של תקופת השופטים ? מה היתה תודעתו העצמית כעם כפי שבאה לידי ביטוי בהערכת עצמו ובמגעיו עם העמים השכנים ? ובמה היא שונה מאותה תודעה המשתקפת באספקלריה של מחברי תולדותיו ?
אל הספר