236 אורית שרת פורטר המנחה לא תמיד יכול לדעת מראש כיצד ההתנסות שבחר למפגש תשפיע על חברי הקבוצה . אפילו בקשה תמימה כמו להתחלק לזוגות עלולה להוות טריגר לקושי ולהציף זיכרונות עבר . משתתף עשוי להיזכר בחוויה של דחייה שחווה בילדותו, כשלא היה לו ליד מי לשבת באוטובוס בטיול או כשלא מצא שותף לחדר באכסנייה . בסדנה שהנחיתי לדולות, במסגרת של שלושה מפגשים בנושא התפתחות קבוצה, שמטרתה הייתה העברת תוכן עיוני בשילוב התנסויות להמחשה, הזמנתי את חברות הקבוצה להתחלק לזוגות לקראת התנסות . לאחר כמה דקות הבחנתי שאחת המשתתפות נותרה לבדה . המשתתפות בקבוצה לא שמו לב לכך ואף אחת מהן לא הזמינה אותה להצטרף אליה, עד שאני צירפתי אותה לאחד הזוגות . כשהעליתי את הסוגיה בסיום ההתנסות חברות הקבוצה התקשו מאוד לפגוש את חוסר הרגישות שגילו כלפיה, אך בשל מגבלות הזמן, לא ניתן היה לעבד את החוויה והן יצאו נרעשות מהמפגש . אירוע זה הזכיר לי את האחריות המוטלת על המנחה, גם בנוגע לפעולות שנדמות טכניות או מובנות מאליהן, כמו חלוקה לזוגות, שלישיות, או קבוצות קטנות, וכן חלוקת הזמנים, תוך השארת זמן לעיבוד ההתנסות כדי שחברי הקבוצה יצאו עם חוו...
אל הספר