ל שָכ נִי ב ת ו כ ם 74 הילד אינו יכול לתפוס אלא את פני אלוהים הנקראים ״זעיר אנפין״, דהיינו אלוהים בדמות-אדם זכרי וסמכותי . זו תמונת האל של ילדותנו . עם ההתבגרות והתפתחות התודעה אנו מגיעים ל דעת ; בכך נודעת לנו רמה גבוהה ומעמיקה יותר של תודעה אנושית, ובכך אנו נפתחים ל ה' , השם שנושא בתוכו את ההוויה כולה, האחד ״הסובב וממלא את כל העולמות״ . תולדות יעקב יוסף קורא אפוא את הפסוק כמעבר מאמונת האבות ב״ אל שדי ״ לשם ה' המתגלה למשה : ״אל״ הוא החוזק האלוהי ו״שדי״ הוא גם זה שמספק את הצרכים עד דיים , כדי סיפוקם, וגם האל ( ספק אם ה״תולדות״ התכוון לכך ) כאם שמ שָדיה אנו יונקים . בעל ה"תולדות" ממשיך : ״כי האדם עיקר ביאתו לעולם בחומר וצורה, כדי להכניע החומר אל הקדושה״, וזהו ״סוד יציאת מצרים״ . ״והנה האדם פרא יולד עם יצר הרע . . . וכשנתעורר אדם משנתו, שנת חמדת עולם עכור . . . אז מצד החסד, מידת אברהם אבינו, מסייעין לו שייצא ממצרים״ . אני מבין את דבריו המעורפלים כך : כבר מלידתנו אנו דואגים למלא את הצרכים הגשמיים והרגשיים שלנו ולא את אלה של אחרים . אבל אדם המתבגר מקבל את היצר הטוב ( הנכנס, לפי המסורת, בשנה...
אל הספר