374 פרק שישה עשר אנו יודעים אותם בלי שלמדנו אותם . אין כל ספק שאנו יודעים אותם, שכן בלעדיהם לא היינו מצליחים לתקשר . הרעיון של כללים לשוניים ה'שוכנים' במוחנו בלי שלמדנו אותם במכוון ובלי שנהיה מודעים להם נראה מוזר במקצת, ואולי אף מופרך . נמחיש זאת באמצעות דוגמה . לפנינו סדרה של משפטים שכל דובר עברית מבין בצורה זהה או יודע איזה מהם אינו תקין בעברית . אך ברור לנו שאיש מהקוראים לא למד זאת במכוון ואף אינו מודע לכך שהוא מפעיל כלל לשוני כדי להבין את המשפטים שלפנינו . דני ראה אותו בראי . . 10 דני ראה את עצמו בראי . . 11 במשפט 10 ברור שדני ראה מישהו אחר בראי . המילה אותו אינה מורה על דני . במשפט 11 המילה עצמו מורה על דני ולא על מישהו אחר . שני משפטים אלו מראים כי — אותו ≠ דני ו-עצמו = דני . נבחן עתה את זוג המשפטים הבא : דני סיפר לי שמרים לא אוהבת אותו . . 12 * דני סיפר לי שמרים לא אוהבת את עצמו . . 13 במשפט 12 המילה אותו יכולה להורות על מישהו אחר, אך גם על דני . ואילו משפט ,13 שמופיעה בו המילה עצמו, הוא משפט לא תקין בעברית, כפי שכל דובר עברית חש . מדוע במשפט 10 א ו ת ו לא יכול להורות על דני, וא...
אל הספר