13.2.2 הפקה שנייה: 'שפת ההם'

296 פרק שלושה עשר בעת השימוש בשיטת ההופעה של אביסו, המבוססת על אלתור, ההפקה היא אישית והחוויות שמתוארות נלקחות למעשה מילדותם של השחקנים . הם מתארים את הגישה שהייתה נפוצה אצל המורים השומעים אשר הדגישה את מערכת הדיבור מעל הכול — מערכת שאינה נגישה לחירשים באופן ישיר . תהליך הלמידה שלה מפרך, והיא לעולם אינה טבעית . ב'שפת ההם', המתנה שהיא שפת הסימנים — שימוש בידיים, בפנים ובגוף לשם הבעה עצמית — אינה מובנת ונדחקת על ידי עובדי החינוך, המעדיפים תנועות של הפה ושל מיתרי הקול כדי ליצור צלילים שהילדים לא יכולים לשמוע . עם דעה קדומה זו, החינוך הדיבורי המקובל הופך לצורה של דיכוי . דיונים עם הקהל לאחר ההופעות מאמתים כי המסר נקלט עמוק בליבו . אבל ההצגה אינה עוסקת בחינוך דיבורי כשלעצמו . 'שפת ההם' נוגעת לטבע ולתפקיד הבסיסיים של שפת הסימנים עבור אנשים חירשים . ההפקה משתמשת בחינוך הדיבורי כעולם בזעיר אנפין על מנת לחשוף את ההבנה ואת הגישה המוטעות של אנשים שומעים ברחבי העולם . כיום, בעידן שתל השבלול, ההצגה מספקת חומר חשוב מאוד למחשבה . הדוגמאות שמובאות בהמשך נותנות מושג על עושר השפה התיאטרלית בהצגה השנייה,...  אל הספר