466 שעון החול : טראומה, אובדן וצמיחה העצב הגדול בכיכר מהול בתיאטרליות — מעין חלום שכולנו חלק ממנו, מרובד ממדים פרפורמטיביים שהם סמלים איקוניים בזמן ובמרחב . כיכר החטופים היא מעין תיאטרון רחוב שופע טקסים, ובהם טקסי קבלת-שבת לחטופים ; מאהל החטופים ; שביתות רעב ; שעון חול ענק הממחיש את הזמן האוזל ; דגם מנהרה ; ימי הולדת ; תפילות קולקטיביות ; נאומים ; קריאות קצביות : "תביאו אותם עכשיו ! " ; שירת המנון ׳עוד לא אבדה תקוותנו׳ . במבט-על נדמית הכיכר לאם הגדולה, ה- Magna Matter , ולדימוי האם והשד, מכל של רזוננס וטרנס-פרסונליזציה ( 1985 / 1984 Bion, 1961 ; Chasseguet - Smirgel, ) המשולים לקבוצות גדולות שנוצרות בעקבות אסון גדול . לפי תפיסה זו אותו אידיאל אגו אימהי, או ׳אם-שד׳, הוא המֵכל המאפשר ומחזיק את שלל הקבוצות והבודדים בתוכו, בהדגישו את עוצמתה של הקבוצה לצורך עיבוד טראומה, ההכרחי להישרדות חלקיקיה והחלמתה . במבט אנליטי הכיכר היא ׳מרחב ביניים׳ ( 1971 Winnicott, ) . זה איננו המרחב שבו אירעה הקטסטרופה, ולא ייבנה בו המקום החדש ; זהו מרחב אחר, שבו הטראומה מוחזקת באמצעות המציאותי והייצוגי בה-בעת . כ...
אל הספר