160 שמעון לוי מכאן תאורה מהירה על כל דוברת . לאה : סוף הוא עניין שכשמגיעים אליו לבסוף ממש כבר אי-אפשר לומר עליו דבר . בלהה : סוף בתיאטרון הוא עסק יחסי . רחל : "סוף" הוא הצגה בלי טוהר מדיומלי . זלפה : סוף אוהב את הריבוי, את הסוגות המגוונות, את השעשוע המשוור מעדנות על פי תהום לאה : ומעתיק נשימתם של כל צופיו בתוך ההתקרבות המאיימת אל פרצופיהם . בלהה : על סף התהום סוף מתמזמז עם בלהה מינימליה וזלפה לימינליה . רחל : קווי המתאר של שתיהן מגרים אותו נורא . זלפה : "סוף" אינו נחלת המעטים המרוֹממים, הוא אינו אריסטוקרט . לאה : הוא מאוהב בעוני, הוא מחבב את כל הרב-פְַּנִי, הוא מתעלס כדמוקרט . בלהה : אבל לסוף קשה עם קץ, אינו מזדווג בנוחיות עם גמר, לא משוגע על סיומות . רחל : סוף חולה על המוני הִמהומיהן העמומים של כל ההתמוססויות המתמהמהות . זלפה : התחלות הורגות אותו, אם כי הוא מת עליהן . לאה : אחרית הימים, כטיל מונחה על כִַּן השילוח של סוף, ממילא היא רק חזון עוועים . בלהה : קודם שהסוף קץ ונגמר וגזה-תמה לה נשמת אפו האחרונה, עדיין לטושה עינו העששה, עדיין הוא מצליח לשרבב בקשתו של שכיב מרע בין שפתותיו היבשות...
אל הספר