אני זוכרת את סעודות השבת הראשונות שלי . הייתי עיתונאית צעירה, נערה שתמיד מחפשת סקופים וסיפורים עיתונאיים . מראיינת, מצלמת, כותבת, עוברת ממשימה למשימה . בתיק שלי היו תמיד סלולרי, מכשיר הקלטה, מחברת ועט . התארחתי אז אצל משפחות שהזמינו אותי לשבת . התיישבנו לשולחן לסעודה, וכעבור כמה דקות, אחרי קידוש וחלה וסלטים, הרגשתי שמיציתי . אכלתי, שבעתי, רציתי לקום ולהמשיך לשלב הבא . לעשות משהו אחר, לזוז כבר הלאה . לצלם, להקליט, לכתוב, ליצור . לקח לי זמן להתרגל לקצב השונה, לדופק של סעודת השבת, שפועם אחרת לגמרי . רק אחרי עוד כמה סעודות כאלה, התאהבתי . הבנתי שיש פה משהו אחר לגמרי מכל מה שהכרתי . איזה עוד עם משלב חלה חמה וטרייה עם שירים עתיקים וקדושים ? מטבוחה עם דיונים על המסרים מפרשת השבוע ? והכול בנחת, בשלווה שאין כמוה בשום זמן אחר . שום ריאיון שניהלתי ושום פאנל שהנחיתי, לא מתקרבים לרמת העומק והקשב והאמת שיש בשיחות שולחן השבת . דווקא כשכל אמצעי התקשורת כבויים, נוצרת תקשורת ברמה הגבוהה ביותר . כשהמסכים כבים — הנשמה נדלקת . וכך העיתונאית שבאה לשבת כדי לסקר את התופעה, הפסיקה לחפש אייטמים בחוץ . מצאתי אות...
אל הספר