לזה לא הייתי מוכנה . בפעמים הראשונות שבהן התארחתי אצל משפחות לשבת, במקום השלווה שציפיתי לה, נכנסתי ביום שישי בצהריים אל תוך רעש והמולה : האימא מגהצת ברגע האחרון חולצה לבנה לאחד הילדים, בעוד האבא מכוון את שעון השבת של הפלטה, הילדים מתרוצצים בין המקלחות לבין עריכת השולחן לבין ניגוב אחרון של השיש, וברקע — כאילו כל זה לא מספיק רועש — מתנגנים שירי שבת בשיא הווליום . התבוננתי מהצד בלחץ שהלך וגבר . שבת שלום ? שבת בלגן . . . אבל אחרי שחלל הבית התמלא בקריאות בנוסח "איפה הנעליים שלי ? " ו"כיביתם את האור במקרר ? ", נשמעה פתאום קריאה אחרת : "אני מדליקה נרות ! ", הכריזה האימא, ומייד משהו נרגע . כמה דקות אחר כך היא כבר ישבה על הספה וקראה, בשיא הנחת, ובעלה והילדים יצאו לבית הכנסת חגיגיים ורחוצים, בבגדים מגוהצים . יש כאן סוד, אמרתי לעצמי . זה לא סתם לחץ ובלגן . הם פועלים לפי איזה מנגנון הפעלה פנימי שברור להם מאוד, ויש גם סיבה לכל האקשן הזה . הרי גם אם הייתי מגיעה לכאן ביום של חתונה משפחתית, ביום של בר מצווה, הייתי רואה המולה דומה . זה סימן שמשהו גדול מגיע . ולמשהו גדול — מתכוננים ברצינות . 24 שבתהשבת ...
אל הספר