וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת

ויחפשו באוצר המלך ונמצאה האבן יושבת ראשונה בעטרת תפארת כתר מלכות . כראות החכמים שכאשר תוקח האבן מהכתר מלכות תוסר תפארתו נתעצבו במאד, אבל הוכרחו להגיד למלך . כשמוע המלך כי נמצאה האבן שמח שמחה גדולה, ויצו לקחת האבן ולכתתה עד אשר דק ולמהר לעשות הרפואה לבנו החולה . באותה שעה הגיעה שמועה רעה למלך כי הורע מצב בנו עד כי שפתיו נדבקו, והחכמים חשבו כי במצב כזה בוודאי יצו המלך שלא לכתת את האבן, שלא לאבד יופי העטרה . אבל מה מאד נבהלו בשמעם דבר המלך להזדרז בכל האפשרי בכתיתת האבן ובהכנת הרפואה, באמרו כי כדאי שיכתת וישפך הכל לאבוד פן תגיע אף טיפה אחת לפיו של בנו יחידו, פן ואולי יתרפא . ויאמר אם חס וחלילה בנו לא יחיה, למה לו העטרה ; ואם בנו יתרפא הנה זה תהיה תפארתו אשר בנו יחידו נתרפא . כשמוע ר' פנחס את המשל נח דעתו . ( התמים ח, עמ' נ [ תרצ"ה ] ) לאורך דורות רבים הובילו רבותינו הראשונים במזרח ובמערב מסורת של חינוך מחולק ‑ להמון וליחידים . ההמון מחוּסר זמן, אמצעים ויכולת להגיע לעומקם של דברים, ולכן נכון לתווך להם את התורה בפשטות ובקיצור . מחנכי הדורות נשענו על תמימות האמונה, יראת השמים והמשמעת של ההמון...  אל הספר