כל זה יוצר מצב שבו בעוד נוכרי יודע להצביע בצורה ברורה מאוד וחד ‑ משמעית על הדבר הנכון, שתמיד היה ותמיד יהיה, ערכי העם היהודי מתבטאים ומוגדרים בתנועה גמישה . יישום האידיאלים האלוהיים למעשה תלוי בנסיבות ובצורכי השעה, וכך הטקסים והכללים שלנו מתפתחים ופתוחים לכתחילה לשינוי . הניגוד ברמה הערכית ‑ דתית בין ישראל לעמים מתבטא בסופו של דבר באנטישמיות בצורותיה ובתירוציה השונים לאורך הדורות . גם אם אינם מודעים לניגוד ואינם יודעים להגדירו, זו תחושה עלומה המשפיעה בעקביות על היחס ליהודי כחלקלק ולא אמין ומנחה את היחס הזה . מקובל בעולם שהממסד הדתי הוא שמרן, אנכרוניסטי וסטטי, מעורר נוסטלגיה וערגה לעולם ישן וטוב, ומכאן גם סמכותו להוות נקודת משען קבועה לסדר הערכי בחברה, מסורת קבועה של המעשים והמחשבות הנכונות . תורת ישראל, בבריאותה, אינה פועלת כך . היא יותר כמצפן נייד המורה תמיד את הכיוון הנכון, גם כשאנחנו נודדים ומתקדמים, עולים ויורדים . כשהנוכרי מסתכל מהצד הוא רואה את היהודי מצהיר בכל דור על מעשה אחר כנכון ‑ פעם נלקחת עין תחת עין, ופעם אחרת זה ממון כי ענישה גופנית היא בכלל עוול . חוסר העקביות הזה, למראי...
אל הספר