עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ

לעתים נראה שבגינוני הכבוד הללו ניכר האדם הדתי, בהתמסרות הפולחנית עבור אלוהים וכנגד העולם . ככל שאדם משפיל את עצמו יותר ומעריץ את האל ‑ הוא דתי יותר . הפלא הוא שאם סתם אדם בעולם היה מבקש כבוד כזה לעצמו, כל בר ‑ דעת היה סולד ממנו, ואדרבה, היה מבזה אותו מאוד . אדם שהיה מציב דרישה לגינוני כבוד דומים כלפיו היה מעורר בנו בחילה, והיה לנו ברור שהוא בעל מידות מקולקלות, היינו מכריזים עליו שהוא קנאי כפייתי, אנוכי ונרקיסיסט . אילו היינו מייחסים את אותן קפריזות לאדם בשר ודם ‑ לא רק שלא היה מוערך, הוא היה מהגרועים שבנו . אם ברור לנו שדרישת כבוד שכזו היא מופרכת לחלוטין, איך ניתן לייחס את הדרישות הללו לאל שאנחנו מייחסים לו את כל התכונות החיוביות ומתארים אותו כמושלם ומודל לחיקוי ? ! הדיסוננס בולט . תשובה פופולרית היא שהדיסוננס מתקיים כל עוד אנחנו מייחסים את הצורך הזה לאלוהים, אך אם נבין שהצורך הוא של האדם, הרי זה נפתר . אלוהים אינו זקוק לכבוד שלנו, אנחנו זקוקים לכבוד שלנו כלפיו . ד' דורש מאיתנו עבורנו, אנחנו זקוקים למה שנבנה בנפשנו ביחס לקודש על ידי הענקת הכבוד לד' ‑ בענווה ובקבלת העול, בהדרכה למעשים ט...  אל הספר