מצד אחר, שם נצרך רק בעמידה אל מול הזר, האחר . האדם מעניק שמות לחיות ששונות ממנו ונותר בבדידות גדולה יותר מלפני שהחל בנתינת השמות, "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" . או בניסוחו של סארטר : "האדם ראשית כול קיים, פוגש את עצמו, מפציע בתוך העולם, ורק לאחר מכן הוא מוגדר" ( במאמר 'האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם' ) . שֵם מגדיר אותנו ברמה הפונקציונלית הבסיסית ביותר ‑ זה פלוני ולא אלמוני . אך יותר מכך, שם או כינוי מספר לנו על שייכות לקהילה ולזמן, על תפקיד במשפחה ( 'אם', 'אחיין' ) , בחברה ( 'הגננת', 'החכם' ) , ועוד הרבה מעבר לכך . השם מגדיר מי אנחנו ומה תפקידנו בהקשר שניתן לנו השם, ובמידה רבה כלל לא עבורנו אלא עבור הסובבים אותנו . הבחירה לשיים את אלוהים בדרך מסוימת מייצגת ניסיון להגדיר מהו בראייתנו ומה הייעוד שלו עבורנו . שם ד' מסמן עבורנו את המרחב שבו מתחולל המפגש עם האלוהי ואת מערכת היחסים שבינינו . אלוהים שבו עסקנו עד עכשיו הוא דמות הנולדת מהמפגש הייחודי שבין עם ישראל לעצם האלוהי חסר השם וההגדרה, זה שקטגורית אין אפשרות להשיג ולפגוש . הדמות של אלוהים שבדעתם היא כזו שתמיד בתנועה, תנועה תואמת ...
אל הספר